המסקנות שלי מן ההרצאה
הן:
1. מצד אחד נראה לנו שאי הבאת
טלפון לילד גורמת לו להיות אאוט-סיידר ואנחנו לא רוצים שיהיה קשה לילד בכך שהוא מנותק.
לפי סקרים זה לא מחייב שאכן זה כך. בצוק איתן היה סקר וחיילים שהם בסה"כ ילדים
בני 18 נכנסו פנימה אל תוך עזה ללא סמארטפון ושאלו אותם אם זה הקשה עליהם והם ענו
שלא, כי כשיש לך טריגר אחר אתה יכול להתנתק. כשיש משימה ומטרה שונה הדברים נראים
אחרת והפלאפון הוא לא מהות הכל. – דבר זה מעצים את התחושה שניתן ליצור אלטרנטיבות
לתלמידים ותפקידנו כמורים לנסות ולנתקם מעט בכדי שיחוו את החיים האמיתיים.
2. היום אנחנו יותר מאתרים מידע
מאשר מנסים לדעת את המידע. אנחנו מחפשים יותר שאלות ואת התשובות שלהן ולא את הידע
שיענה לי על הדברים- כמורה הדבר מקשה עליי לא מעט כי אני מרגישה שהיכולת של המדיה
היום לאגור בעבורי מידע, גורמת לכך שאיננו מנסים לזכור או ללמוד דברים כי אנו
יודעים שבלחיצת כפתור אחת ב"גוגל" נוכל למצוא במהירות שוב את התשובות.
3. ברשת הצעירים יודעים שצריך
להיות עם אמון, שקיפות, חברתיות, אחרת יעיפו אותם מהקבוצה. אבל בעולם הפיזי לא
תמיד הם מקיימים את זה ואפילו שוכחים וצריך להזכיר להם. עד כדי כך שיש תופעה
מזעזעת שנקראת "אהבל וירטואלי"- זהו אדם שמנסה פיזית לעשות את מה שעשה
במשחק הוירטואלי ואנחנו צריכים לעצור אותו.- הדבר מחריד. זוהי תחושה שאנחנו מנסים
להיות אמיתיים ומוסריים יותר במחשב וברשת החברתית מאשר בחיים האמיתיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה