בס"ד
1.
שלושה
רעיונות אליהם נחשפתי בהרצאתו של ד"ר אלון הסגל:
א. לכידות
הכיתה אינה כמו בעבר – יש לתלמידים המון קבוצות שייכות שונות מאשר הכיתה עצמה.
הלכידות נוצרת סביב דברים אחרים (לדוג' קבוצת ווטסאפ). הקשרים מהירים הרבה יותר
מבעבר. קבוצת הילדים שנמצאת בכיתה אינה עומדת בפני עצמה – עולמם החברתי רחב הרבה
יותר מכך.
ב. לקרבה
הפיזית כיום יש פחות משמעות מאשר לקרבה הטכנולוגית. הילד הממוצע מתקשר כיום בעיקר
דרך כלים טכנולוגיים (ווטסאפ, פייסבוק) ומעדיף אותם באופן חד משמעי על פני תקשורת
"נורמאלית" – דיבור ישיר. לנו יש נטייה להתעלם מכך, אך לא בטוח שזהו
הדרך הנכונה.
ג. ערכים
כמו אמון, חברות ושקיפות – מוכרים לנוער מהעולם הוירטואלי, אך לא תמיד הנוער מצליח
להשליך אותם לעולם האמיתי. המיומנות קיימת, אך לא באה לידי ביטוי.
2.
נגיעה
חינוכית:
א. לכידות
הכיתה – הרבה פעמים כמורה אני מתייחסת לתלמידות כאל יחידה חברתית, ודורשת מהן
עבודת צוות במהלך הלימודים וגם לאחר מכן. האם ההבנה כי כיום קבוצת השייכות המרכזית
של התלמידות אינה בהכרח הכיתה, אמורה לגרום לי להמעיט בכך?
ב. קרבה
טכנולוגית – זה דבר שבהחלט מורגש בחיי היומיום בכיתה. כמורה, ביקשתי מהבנות לפתוח
קבוצת ווטסאפ יחד איתי מתוך הבנה שאפשר לנצל את הכלי הזה לטובת למידה משמעותית
יותר. אך האם עלינו לוותר על הקרבה הפיזית, להתכתב עם תלמידה שנמצאת 2 מטר ממנו,
כי ככה היא רגילה? האם לא עלינו מוטל, לעיתים, לשבור את המעגל הזה? להראות את
יופיה ואיכותה של תקשורת פנים אל פנים?
ג.
הידיעה כי הערכים קיימים אצל התלמידים ובאים לידי ביטוי בעולם הוירטואלי, אך אינם
מורגשים בעולם האמיתי, מחזקת אותי בכך שאם הערכים קיימים עלינו רק לעזור לתלמידים
להוציא אותם לפועל, ואין צורך ללמדם מאפס מה הם ערכים אלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה